יום ראשון, 21 בדצמבר 2014

מה למדתי מחנוכה?

לפני שיצאנו לחופשת חנוכה המקוצרת זכיתי להשתתף במסיבת חנוכה הראשונה שלי בצפית. כבר כתבתי כאן שדיון על המסיבות היה הדיון הראשון שקיימתי כמנהל, עוד במהלך חופשת הקיץ, כך שהציפייה הייתה גדולה במיוחד.

לכתוב שהתרשמתי ונהניתי מאד יהיה "לשון המעטה" של השנה החולפת. לאורך המופע/ ההצגה של התלמידים צחקתי, התרגשתי ובעיקר רוויתי נחת: מהחכמה, מהיצירתיות, מעולם בני הנוער המלא והעשיר שבא לידי ביטוי.

למי שלא שם לב (אולי בגלל התפאורה המהממת), כל המופע כולו היה מחווה למאמץ הכביר של תלמידים ושל צוות, "להשיב את הסדר על כנו", לקיים את מסיבות צפית בערב ולשמור על הבועה המבורכת של צפית ללא אלכוהול.

בהקשר הזה, בחרו התלמידים לנגן ולשיר את "שיר בעפרון" של בית הבובות. למי שלא היה, או לא שם לב למילים ולמשמעות אני מצרף אותו כאן, וממליץ להאזין ולקרוא את המילים לפני שנמשיך הלאה.


(למי שהתעצל, כתבתי למטה את המילים היפות של אמיר אטיאס, ממייסדי הלהקה)

הדבר המרשים ביותר בחנוכה, ובעצם בכל רעיון מסיבות החגים, הוא העובדה שכל ההחלטות המשמעותיות התקבלו ובוצעו ע"י התלמידים עצמם. הם היו הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת של האירוע הזה. המבוגרים היו ליד: תמכו, עזרו, ייעצו ושמרו על המסגרת - אבל כל התוכן היה של הילדים.
דרך ההתנהלות המסוימת הזו החזירה אותי למחשבות על הפוסט הקודם שדן בפער ואולי בקשר בין חינוך לצייתנות.

בחנוכה, לולא יצרנו את המסגרת בתוכה פועלים: מבנה הארוע, לוחות הזמנים, חלוקת התפקידים - אין לי ספק שהתוצאה הסופית הייתה הרבה פחות איכותית - אם בכלל הייתה תוצאה כלשהי.

אחרי שיצרנו את המסגרת, כל שנותר הוא לתת ליצירתיות לפרוץ. אולי זה תפקידנו העיקרי: לייצר מקום בטוח מספיק להתבטא וליצור - שבסוף תצא מסיבת חנוכה ולא "בעל זבוב".

בעל זבוב-חוקים ללא מסורת ומסגרת
ואולי בעצם, חנוכה היא רק רמז לתפקיד הגדול יותר שלנו - לתת מקום להתפתחות ולביטוי של כל אחד מאיתנו: צוות ותלמידים. הנושא הזה זכאי לפוסט נפרד שוודאי יגיע בהמשך, אבל בינתיים, ובדיוק באותו ההקשר, וכדי שחופשת חנוכה תהיה באמת יפה ואופטימית - אני מצרף את אחד השירים האהובים עלי מתקופת ילדותי, בביצועו של ג'ון לג'נד בכנס של TED. 


ואסור לשכוח: צרור תודות לכל העמלים והעוסקים במלאכה: למחנכים, לצוות חברת הנעורים והחינוך החברתי, לצוות המנהלה - בלעדי כולכם, כל זה לא היה אפשרי!
תודה.

שתמשיך חופשה נהדרת ובטוחה!

(הגרסה המקורית של סידני לאופר בקישור הבא: https://www.youtube.com/watch?v=LPn0KFlbqX8)


שיר בעפרון/ אמיר אטיאס

אל תשכח לשמוח גם בחלקי 

ואל תמנע מלבכות כשעצוב 

תנצל עד תום כל עוד אתה תמים 

תלמד לוותר ואל תוותר על החיים. 

כי בחיים הכל עובר 

מטעויות למד והשתפר 

מה שקולך הפנימי אומר, זו האמת שלך 

לא, לסלוח זו לא חולשה 

נצור אהבה בדרכך 

ודע, את כל הסובב אותך. 

אל תלך בדרכו של אחר 

ואל תיכנע לחולשות שבגוף 

שא בעול בכתפיים איתנות 

ותאמין ותאמין, רק תאמין. 









יום שבת, 13 בדצמבר 2014

חינוך או צייתנות!?

בית ספר הוא מערכת מאד מורכבת. קשרי הגומלין בבית הספר הם רבים לאין שיעור, וכל חוליה בו מקושרת בקשרים רבים כמעט לכל החוליות האחרות.
נוסף על זה, מבט מזווית אחת על בית הספר שונה לכאורה מזוויות אחרות, אולם כשמביטים מבחוץ (או מלמעלה) מצטיירת תמונה רב-ממדית שכל מרכיביה מתכנסים האחד לתוך השני.

בית הספר כפרקטל
דבר אחד לא משתנה בכל זווית ראייה שהיא: בית ספר הוא מקום שמאות ולעתים אלפי אנשים פועלים בו, וככזה חייבת להיות בו ראייה של הפרט. ללא התמודדות ומתן מענה לרווחתם של הפרטים: מבוגרים וילדים, צוות ותלמידים, אין לדעתי זכות קיום לבית הספר.

מה שהופך את כל הסיפור הזה למעניין באמת הוא העובדה שכל הבאים בשערי בית הספר נושאים אתם כוחות וקשיים, אמונות ועמדות ובעיקר שונות גדולה ורצון אותנטי לבוא לידי ביטוי ולקבל על כך הכרה.

אחד האתגרים העומדים בפני הוא לאפשר את כל היופי הזה ובה בעת לקיים את הסדר.  לסדר יש שתי מטרות עיקריות: למלא את ההבטחה שהבטחתי לכל ההורים בתחילת השנה שנעשה ככל יכולתנו לשמור על ביטחונם ורווחתם של ילדיהם, ובה בעת לשכנע, להרגיל וללמד את התלמידים שלנו את הנורמות ואת אורחות החיים הראויים לחברה שלנו: אחריות, התמדה, שיקול דעת, מצוינות בכל התחומים ועוד רבים נוספים.

אתגר מסוג הונח בפני לפני מספר ימים. תלמיד שלנו אתגר אותי ושאל, באמצעות ציור שהניח על שולחני: מה אני מעדיף: חינוך או צייתנות?

למרות שגיאות הכתיב, השאלה רלוונטית
נסו לרגע להניח בצד את העגמומיות שהציור מעלה, ולהתמודד עם השאלה עצמה. האם חינוך עומד בסתירה לצייתנות? למה הכוונה בחינוך ולמה הכוונה בצייתנות? ובכלל, עד כמה מהותי תפקידו של המנהל בבחירה בין אפשרויות כאלה לאחרות? אני אמנם המנהל, אבל בצפית כ-120 עובדים ולמעלה מ-1000 תלמידים. כמה שליטה יכולה להיות לי על כולם כדי שאוכל לצפות לצייתנות? כמה השפעה יכולה להיות לי על החינוך?

יש לי את התשובות שלי, והן כמובן פתוחות להרהור ולערעור.
אני לא מצפה לצייתנות כתכונת אופי, אבל אני כן מצפה לציות במצבים שהמערכת מסמנת כקווים אדומים. ללא זה נדמה לי שלא נוכל לתפקד. אם בגן עדן ניתנו לנו חוקים, מה לנו כי נלין על חוקים במדינה, במקומות העבודה ובבתי הספר?
מה גם שיש מנגנונים לשינוי החוקים, אפילו בתוך בית הספר, בין אם מועצת התלמידים או וועד ההורים - אבל תמיד יהיה צוות בית הספר הפוסק הסופי, אנחנו הרי אלה הממונים על אכיפתם.

ומה עם חינוך? אני מאמין שכוחו של בית הספר נעוץ בעובדה שמתקיים בו מפגש חינוכי בין ילדים למבוגרים. גם התלמידים שלנו בי"ב הם ילדים בעיני - לא מתוך הקטנה שלהם חלילה, אלא מתוך אחריותנו עליהם כמבוגרים. עלינו לקיים את ציוויו של אברהם מאסלו: "מעצם טבעו לוחץ האדם בכיוון הגברת ה"היות" שלו כמידת האפשר , בכיוון מימוש מושלם יותר של אנושיותו , ממש באותו מובן מדעי נטורליסטי שעל הבלוט ניתן לומר שהוא לוחץ לקראת היות עץ אלון , או שהנמר לוחץ להגיע לידי נמריות מלאה , והסוס לידי סוסיות מלאה".

ומה התפקיד שלי? במובן מסוים אני רואה את צפית כמו שמאסלו ראה את הילד ואת הבלוט ואת הסוס ואת הנמר: צפית לוחצת להיות במלוא צפיותה ואני כאן כדי לאפשר ולעזור ככל יכולתי שזה יקרה. לפעמים בדרישה לציות. לפעמים בחינוך, אבל רוב הזמן (ומזה נדמה לי שהצייר התעלם) באופטימיות גדולה ובתקווה לעתיד.

ואידך זיל גמור.

יום שבת, 6 בדצמבר 2014

כיתת קק"ל, סופ"ש פנימיה והבחירות שבדרך

הפעם פוסט מעט ארוך בשלושה נושאים חשובים (לדעתי לפחות)

משרד המנהל החדש:
ביומיים האחרונים העברתי את המשרד שלי לכיתת קק"ל הממוקמת מעל הסובה של צפית. קיבלתי עצה טובה כיצד להתמודד עם אתגר מסוים והרווחתי יותר משתכננתי.

הנוף מכיתת קק"ל של צפית יפהפה!
האתגר היה להתמודד עם עשרות התלמידים הפוקדים את הכיתה מסיבות שונות: לחלקם יש "חלון" במערכת, חלקם מבריזים וחלקם החליטו שזהו המקום הטוב ביותר להדליק סיגריה (אסור בהחלט בצפית וגורר השעיה מידית!)
בקיצור, הכיתה הממוקמת במרכז בית הספר הפכה למוקד עלייה לרגל, ולא תמיד מסיבות טובות וחיוביות.

המאמצים להתמודד עם התופעה כללו בעיקר הרחבת נוכחות המורים בעת ההפסקות ופטרולים שלי ושל חברי צוות נוספים בעת השיעורים - אבל זה לא הספיק.

החלטנו לאתגר את החשיבה המקובלת, שמקומם של המורים בכיתות, בחדרי המורים ובמשרדים, ויצאתי אחר כבוד עם שולחן, מחשב וכבל מאריך ליום עבודה בחוץ.

למותר לציין שהמעשנים נעלמו. אני לא תמים, ובטוח שמצאו מקום אחר להרעיל בו את עצמם, אבל לפחות זה לא באמצע בית הספר...

כנראה נצליח לדחוק את המעשנים לשוליים. האם נצליח למנוע לחלוטין?
כמה מילים עקרוניות על מניעת עישון, אלכוהול, סמים וכיו"ב: המטרה של כל התכניות השונות והמגוונות בבתי הספר ובישובים היא לייצר נורמה של אי שימוש בחומרים ממכרים. הרעיון הוא לחזק את הרוב המבקש להשאר "נקי" ולהפנות אנרגיות טיפוליות ומשמעתיות לקבוצה שלא הצלחנו להציל...

בהקשר הזה, ראויה לציון תלמידה מקסימה מהחטיבה העליונה שאמרה לי ביום השני לשבתי במשרדי החדש: כמה כיף כאן...עכשיו אפשר לשבת ולהנות בלי ריח הסיגריות הנורא..."

בין לבין, היו לי שיחות מרתקות עם מורים ותלמידים, כמה ישיבות חשובות ואפילו שיעור היסטוריה עם כיתת חמניה. מזג האוויר שיחק לידי ואני מחכה להמשך המיקום מחדש בשבוע הקרוב.

סופ"ש פנימייה:
מבלי משים הגיע עוד אירוע שיא של בית הספר - סוף השבוע של חברת הנעורים, הידועה בשמה "הפנימייה". הגעתי למופע הערב של מרחב במה שהתקיים על רמפת הטעינה של המטבח. ממש "החצר האחורית" של צפית. הערב הוקדש לעובדים ה"שקופים" שמפעילים את צפית: השומר, המגישה במטבח, המנקים והחצרן ונעשה בהומור, בטוב טעם ועם כבוד רב.

כבוד לעובדי צפית!

שמחה גדולה כל כך יש בפנימייה שלנו שפשוט נהניתי לבקר אותם אחרי ארוחת שישי מדושנת.

יש בזה גם מסר: הפנימייה היא חלק מצפית ולא מסגרת חינוכית המתקיימת במקביל. כמה שנהדק את הקשרים כן ייטב לנו ובוודאי גם לתלמידים.

הבחירות שבדרך:
להודות על האמת - לא שמחתי על הבחירות שנחתו עלינו, ובכלל לא בשל נטייה פוליטית כזו או אחרת.
הטרידה אותי הסיבה. לא השתכנעתי שבחירות הן מחויבות המציאות, וכתוצאה מכך התחלתי להטריד את עצמי במיני מחשבות חינוכיות: כיצד נציג את הבחירות בפני התלמידים? כיצד נצליח להפוך את הבחירות הללו לשיעור לחיים על דמוקרטיה? איזה מסר חיובי נביא בפני תלמידינו?
בקיצור...לא התלהבתי מההזדמנות.

לשמחתי, למנהל בית ספר אין את הפריבילגיה להיות פסימי לאורך זמן, ולכבוד חנוכה המתקרב בצעדי ענק נזכרתי באימרתו של א.ד. גורדון: "לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

כל אחד הוא אור קטן?
אותו המסר, נוגע אפילו יותר, מצוי בשירו של נתן יונתן, "לאור הנר". שיר נוגה ומקסים שבו נשזרת התקווה כנשמת אפו של האדם והיא זו המאירה אותנו כל פעם מחדש.

שיהיה לנו רק טוב!

לְאור הַנֵּר/ נתן יונתן

 
 
וְכָךְ הָאִישׁ יָצַר אֶת דְּמוּת הַנֵּר:
 מִן הַחֵמָר לָקַח לוֹ חֵלֶב רַךְ וְחִוֵּר
 וְאֶל תּוֹכוֹ אֶת פְּתִיל חַיָּיו חִבֵּר
 וְאָז הָיָה הַנֵּר שָׁלֵם. 

בְּאֵשׁ קְטַנָּה הִדְלִיק אוֹתוֹ וּכְמוֹ אָדָם:
 תָּמִיד עַד תֹּם בָּעַר בַּחוֹשֶׁךְ לְאִטּוֹ, 
לוֹהֵט וּמְהַבְהֵב כְּמוֹ נִשְׁמַת הָרוּחַ הַנּוֹשֵׁב.

אוֹהֵב אֶת מַעְגַּל הַפַּרְפָּרִים,
 זוֹלֵג הַחֵלֶב כִּדְמָעוֹת עַל הַסְּפָרִים,
 עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר.
 חַיָּל בְּאָהֳלוֹ אֶת הַמִּכְתָּב גּוֹמֵר.
 וּבְלֵיל סַעַר מְאֻחָר,
 כְּשֶׁרְעָמִים נוֹפְלִים בַּחֲשֵׁכָה וְלא רוֹאִים שָׁמַיִם, 
לא כּוֹכַב זוֹהֵר,
 אָז מַדְלִיקִים אֶת שְׁאֵרִית הַנֵּר
 וְיֵשׁ תִּקְוָה שֶׁהָעוֹלָם יָשׁוּב וְיִתְבַּהֵר.

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

עוץ לי גוץ לי

אי שם באוגוסט האחרון התבקשתי לקיים את הדיון הראשון שלי כמנהל צפית. הנושא היה "מסיבות".
כבוגר החינוך העירוני: כתלמיד, כמורה וכמנהל לא הבנתי במה מדובר. מה פתאום בתי ספר עושים מסיבות? מה זה המסיבות האלה? ולמה לכל הרוחות מעוררות המסיבות כל כך הרבה רגשות?

יש הלילה מסיבה?

לקח קצת זמן והבנתי את ההיסטוריה הארוכה של המסיבות בצפית. את האידאל (ליצור בתוך בית הספר אלטרנטיבה לתרבות הנוער), את המסורת (כיף, שיגועים ופריצת גבולות), ואת עשרות הדילמות הנובעות מקיומן של המסיבות בתוך בית הספר.

בשנה שעברה התחולל משבר, לא הראשון מסוג זה, כאשר חניכים שלנו נתפסו שותים במהלך אחת המסיבות. ההחלטה הגורפת הייתה להעביר את המסיבות לשעות אחר הצהריים, ולקראת שנת הלימודים הנוכחית לקיים מהלך חינוכי מקיף לקידום אווירה ותרבות אחרים בצפית.

צילום אילוסטרציה-לא מצפית
עבדנו על זה בצורה מאד אינטנסיבית: גייסנו עשרות תלמידים מהגוף הבוגר, הכנו יחד איתם פעילויות וסדנאות לכל חניכי בית הספר שהועברו בימי מוקד שקראנו להם "הנושא המשותף", המשכנו לעבוד עם החניכים הבוגרים וגם עם חניכים מחטיבת הביניים, הבאנו את הנושא לפורום המחנכים ועוד ועוד.

הפוטנציאל של התהליכים הללו הוא ענק, ובעיקר לכינונם של ערוצי הדברות חדשים ומאתגרים בין ילדים למבוגרים בצפית. גם "מגילת צפית" שהזכרתי בפוסט הקודם קשורה לנושא זה. בפועל, הצלחנו לייצר "באז" גדול בקרב התלמידים שלנו ואמירות חד משמעיות שנועדו לשמר את המסורת הנהדרת של המסיבות בצפית.

שיא ראשון בתהליך הזה הוא מסיבת הגוץ (גוף צעיר=חטיבת הביניים) שתתקיים ממש הערב. עברנו אתגרים גדולים לקראתה ואפילו נקטנו מהלך לא פשוט מול שכבת ט' ומנענו מנציגי השכבה להופיע על הבמה במסיבה.
אין לי ספק שתהיה מסיבה משובחת - הראשונה שלי בצפית. כל הצוות החינוכי של החטיבה יהיה נוכח, כמו גם סיירת הורים, השיטור הקהילתי וסיירת של חניכים בוגרים שיסייעו לנו לשמור על הסדר.

ואיך אני יודע שאנחנו בדרך הנכונה? קראו בבקשה הודעה שעברה בוואטסאפ של הכיתות בחטיבת הביניים. ההודעה נשלחה ע"י חניכים והגיעה אלינו באקראי:

גוצניקים יקרים...
הודעה זו נועדה כדי להעביר את המסר הבא: די לשתייה, די לעישון ודי להפרת הכללים בצפית!
אנו רוצים לשמור על רוח צפית בדיוק כמו שכנראה גם את/ה רוצה. זה חשוב לנו, לכם ולבאים אחרינו! 
צפית תמיד הייתה ונחשבה לבית ספר מיוחד וייחודי שתומך מאוד מעבר ללימודים גם בפן החברתי והיצירתי ואסור לנו להרוס את זה!!
כבר נפוצות שמועות על טטניקים, חתניקים ואפילו זיניקים שהולכים לשתות ולעשן בזמן המסיבה ותלמידים אלו הולכים להרוס לכל תלמידי צפית כיום ובהמשך  (וגם לעצמם..) את חווית הביתיות והכיף בצפית! וזהו יהפוך לעוד סתם בית ספר תיכון רגיל.....
המסיבות בצפית מגבשות הן בין התלמידים והשכבות והן בין התלמידים והצוות החינוכי, וגם הן עוזרות לפתח יצירתיות ולמצוא כשרונות חדשים בעצמך ובאחרים.
אז רגע לפני שאתם מוציאים את הבקבוק או הסיגריה תחשבו ותהיו כנים עם עצמכם האם באמת אתם רוצים לעשות את זה? איך אתם רוצים לראות את השנים הבאות בצפית? איזו תדמית אתם רוצים שיהיה לבית ספר שלנו? 

אנא העבירו הודעה זו ועזרו לנו לעשות שינוי ולהחזיר את צפית לימיה הטובים. 
תודה על עזרתכם במאבק לשמירה על רוח צפית!!!
תקראו ותעבירו ממש חשוב!


עם רוח גבית כזאת, איך אפשר שלא להצליח?
סוף שבוע נעים,
גיא
גוץ מוצלח!

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

למה ומדוע?

בפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בבית ספר, בקושי בן שש, לא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרו המורים והתלמידים. הייתי בטוח שלעולם לא אבין מה קורה סביבי.

כמה שנים מאוחר יותר, חשבתי שספר עדיף על כל שיעור בבית הספר.

מישהו זוכר אותי?

וכיום, כשאני צועד כל בוקר לעבודה, אני מבין שאין נושא שמרתק ומאתגר אותי יותר מאשר חינוך, ובכל העולם הרחב של החינוך אני בוחר להיות מנהל צפית.
לא האדם החשוב ביותר בבית הספר, ובוודאי לא המקצועי ביותר, אלא זה שניתנה לו הזכות להוביל את כתיבת הסיפור של צפית בשנים הללו.

שלום, קוראים לי גיא ישראלי, ואני מנהל צפית.

הבלוג הזה, שפתחתי אותו ברגשות מעורבים, נועד לעשות שני דברים חשובים ודבר אחד כיף:
החשוב הראשון: לספר לקהילה של צפית על בית הספר הנהדר שלנו
החשוב השני: להגביר את השקיפות של צפית ולהפוך אותנו למעורבים יותר בקהילה
הכיף: לשתף בחוויות שלי בצפית, במחשבות שלי ובאופן שבו אני רואה את הדברים - בקיצור, לדבר עלי:)

כמה דברים אפשר לראות כשמסתכלים במראה?
אז מה יעמוד על סדר היום?
אכתוב על תהליכים שקורים בצפית, כמו התסיסה המרהיבה של חדוות היצירה בכל הנוגע לתרבות צפית ול"מגילת צפית".
אכתוב על ענייני היום-יום כמו ההצגה שצפינו בה או הישיבות הפדגוגיות.
אכתוב על דברים שמרגשים אותי, כמו מורה שהוציאה תפוח מהתיק לחניך רעב, ועל דברים שמרגיזים אותי כמו שפה מכוערת או זלזול.

אנסה שיהיה מעניין.