בשבוע שעבר הסתיימה המחצית הראשונה של תשע"ה. ואיזו מחצית זו הייתה...צריך יער קטן רק בשביל הנייר עבור רשימה של כל הפעילויות שנעשו בצפית בארבעה חדשים וחצי. 
בחמישי האחרון חילקנו תעודות וציינו תוך כדי כך חידוש קטן בדברי ימי צפית בעת המודרנית: מועצת התלמידים המתחדשת שלנו קיימה יריד גיוס כספים למלגות לפולין והצליחה לאסוף כשלושת אלפים שקלים שהועברו אחר כבוד לתקציב המלגות של צפית. המיוחד אינו בנושא, החשוב כשלעצמו, וגם לא ביוזמה של התלמידים המחפשים דרכים לעזור לחבריהם.
כדי להמחיש אתאר לכם תמונה: לאורך יום חלוקת התעודות, במקביל להופעות של סל תרבות בבית הבנים, לטקסים שכבתיים ולחלוקת התעודות בכיתה, התכנסו להם בחדר האוכל שלוש פעילויות מקבילות: וועדות השכבות של חטיבת הביניים הכינו את "בית הקפה" המסורתי של יום חלוקת התעודות, הרכבים מוזיקליים של חניכי צפית בהנחיית ארז ממרכז המוסיקה של המתנ"ס, ניגנו להם על הבמה, ומכל עבר הגיעו תלמידים מתנדבים, מט' ועד י"ב, שנענו לקריאת מועצת התלמידים ומכרו את מעשה ידיהם להתפאר, כדי לסייע במלגות לפולין: ממיץ תפוזים סחוט ועד בר פסטות. מצמידים מלאכת יד ועד צלוחיות חומוס ו"שערות סבתא". פשוט תענוג!
"מידה" ו"מהות":
בשבוע שלפני חלוקת התעודות, חליתי לבושתי בשפעת העונתית, אחרי שעמדתי במשך שבועות ארוכים בהצלחה אל מול מתקפת החיידקים של מאות תלמידים ושל שלושה זאטוטים בבית.
ההשפעה המידית הייתה, שביום רביעי, יממה קודם חלוקת התעודות, ישבתי וחתמתי על כאלף תעודות (לא כולל תעודות הצטיינות והערכה...) המחשבות הרומנטיות שלי לגבי קריאה מעמיקה של התעודות התעופפו להן מהחלון, והסתפקתי לצערי בקריאה מעמיקה של התעודות עם הציונים השליליים (מיעוט לשמחתי) וקריאה מדגמית של הערות המחנכים. אני לא גאה בזה, אבל ראשי הדואב וזרוע ימיני המתעוותת לא הותירו לי ברירות רבות.
אחד ההוגים האהובים עלי, במיוחד באנושיותו, הוא פרנץ רוזנצוויג, שכתב במקום כלשהו: "הניסיון ככל שיעמיק חדור, יגלה באדם רק את האנושי, בעולם רק את העולמי ובאלוהים רק את האלוהי". למה הכוונה? שכל שאנחנו יודעים על האדם הוא אנושיותו. ומה על התעודה?
האם בכתבנו ציונים, הערות מבנק ההערות וכמה משפטים אישיים, אנחנו ממצים את אנושיותם של התלמידים? את אנושיותנו שלנו?
נדמה לי שלא. בראותי את הרצינות ואת המחשבה המושקעים בכתיבת התעודות, אני חווה בעיקר את אחת מתמציותיה של האנושיות: את האופטימיות. אני חווה את כל הציונים, את כל ההערכות וההערכות כניסיון (נואש לעיתים) של הצוות החינוכי להפיח תקווה ורצון באלה שעבורם אנחנו מגיעים בבוקר לצפית - לתלמידים שלנו.
תשאלו אותי: מדוע לחכות לתעודות? מדוע לא נעשה את זה דרך שגרה? אני מאמין שכך נעשה, אבל כנראה שיש חשיבות גם למילה הכתובה. אנחנו מייחסים לה חשיבות מאגית כמעט שהרי את עולמנו שלנו אנחנו בוראים במילים. נדמה לי שזאת הסיבה שאני עדין מתעקש לחתום בעצמי על התעודות...
ולסיום שיר קצר על כוחה של המילה:
עשר מילים - אלי נצר
הַמִּלָה הִיא
הַנִּיצוֹץ
שֶׁמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָהשֶׁבְּקָצֶהָ מַעֲשֶׂה בִּלְתִי-נִמְנָע וצ'ופר מיוחד לסקרנים: שירה הנהדר של יוכבד בת מרים ממנו ציטטתי את כותרת הפוסט
יום ויום
א
יוֹם וָיוֹם כְּחֶזְיוֹן־חֲלוֹם, כַּהֲרָמַת כּוֹס בְּאֹשֶר־גִּיל כְּהֶמְיַת צְלִיל, כְּרֶמֶז שְׁבִיל הַנִּגְשָׁר־נִמְתָּח מִתְּהוֹם לִתְהוֹם. יוֹם וָיוֹם כְּהַקְרָנַת סוֹד, כְּהַבְהָקַת נֵר בְּשַׁחַק רָם, כְּטִפַּת דָּם, כְּעֶצֶב נָם בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה בְּסֵתֶר־הוֹד. יוֹם וָיוֹם וַאֲנִי בַּחֲלוֹם! - - - ב הוֹי לֵילוֹת מְתוּחִים עַל שִׂפְתֵי שָׂטָן, הוֹי יָמִים שׁוֹתְתִים נִטְפֵי־דָּם, הוֹי דְּרָכִים - זְרוֹעוֹת תְּפִלָּה פְּרוּשָׂה, וּמִפְרְשֵׂי גַּעְגּוּעִים תּוֹךְ עַרְפִלֵּי יָם! כָּל־אֶחָד נָשַׁק נַפְשִׁי נְשִׁיקַת־נֶצַח, כָּל־אֶחָד קָלַע לִי עֲטֶרֶת־צְחוֹר, כָּל־אֶחָד הוֹסִיף לְעֵינַי עֹמֶק וָצֶבַע וְשִׁיר לְדָמִי כָּל־הֵד וְכָל קֶרֶן־אוֹר. עַד הֱיוֹתִי כְּמוֹכֶם, חָלִיל בֵּין חֲלִילֵי־קְסָמִים, עַד נִמְלֵאתִי טְלָלִים וָרֹךְ וּמְשׁוּבַת חֹל, עַד לִי גְּבוּלֶיךָ צָרוּ, הוֹי עוֹלָם פִּלְאִי, וַאֲרַנֵּן עֱנוּת שִׁירְךָ בְּאֶפֶס־קוֹל... ג אֹפֶל הַתֹּהוּ וּמֶרְחָק מִתְרַקֵּם בְּעֵינֵי הַנַּעֲרָה הַפְּתוּחוֹת. תְּהוֹם מְרֻוַּחַת, גְּבוּלוֹת נְטוּשׁוֹת בְּקַרְנֵי שְׂפָתֶיהָ הַנְּבוּכוֹת. נְתִיבוֹת מְאִירִים בְּיַעְרוֹת קְדוּמִים מָשְׁכוּ יָדֶיהָ הָרַכּוֹת, וּגְמִישׁוּת הַחַיָּה מַעְפִּילָה בֶּהָרִים בְּנִדְנוּד רַגְלֶיהָ הַדַּקּוֹת. אִילָנִי בַּשָּׂדֶה, אִילָן מִתְחַטֵּא - גּוּפָהּ הָעוֹלֶה בְּרַחַשׁ. תְּכֵלֶת וְרוּחוֹת וְשֶׁמֶשׁ שׁוֹפַעַת ברְּ ֹ אשׁהָ התִעְטַרְּו בלְּחַשַׁ. וּכְמַלְכָּה אוֹבֵדָה תִּתְהַלֵּךְ וְתָנוּד נִכְלָמָה, נְבוֹכָה וְזָרָה - וּפִתְאֹם כְּפֶלֶא לְעוֹבֵר אֳרָחוֹת תְּגַל בַּת־צְחוֹק מְאֻשָּׁרָה - - - ד אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה נִקְפָּלִים גְּלִילֵי צְלִיל. תְּכֵלֶת־דִּמְדּוּמִים, זָהֳרֵי־שַׁחַר מִתְרַקְּמִים לְקֶשֶׁת שְׁבִיל. אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה מִתְאַחֲדִים גַּלִּים בִּרְעֹד. דְּרָכִים וְרוּחוֹת מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת מִתְלַכְּדִים בְּאִחוּד יְסוֹד. אֵי־מִזֶּה הַרְחֵק, אֵי־מִזֶּה הָלְאָה מַבְטִיחַ לִי פֶּלֶא חֲלוֹם, כִּי עוֹד נִתְרָאֶה, כִּי עוֹד נִפָּגֵשׁ, נִפָּגֵשׁ בְּנֶצַח חֲלוֹם. וְצוֹהֵל בִּי, צוֹהֵל וְצוֹחֵק כֹּה גִּילִי עַל סַף פֵּשֶׁר חֲלוֹם - - - ה עֵינַיִם - פָּרֹכֶת יְגוֹן־לָיְלָה, עֵינַיִם - אוֹרוֹת־דְּמָמָה. שָׁחַק מִתְבַּהֵר וָסַעַר הִסְתַּבֵּךְ בִּכְנַף־הָאֲדָמָה. עֵינַיִם - אִצְטַגְנִינוּת אִלֶּמֶת, עֵינַיִם - שְׂרֵפַת נְשָׁמָה, כָּל שֶׁלֹּא יָבוֹא לְעוֹלָם וּמֵצֵר וְטוֹרֵד בִּדְמָמָה. עֵינַיִם - רְעדָה רִאשׁונהָ וְעָרִיצוּת הַכְרָעָה אַחֲרוֹנָה. כִּבְשׁוֹנוֹ מְעֻרְבָּב שֶׁל עוֹלָם וְאֵלֶם הַכְנָעָה וּזְדוֹנָהּ. הִנְּכֶן נִשָּׂאוֹת לְפָנַי כְּמַלְאֲכֵי צְלִילִים וּצְבָעִים, נְשׁוּקוֹת רוּחוֹת נִכְלָמִים וּבְרוּכוֹת נְצָחִים נִפְלָאִים, עֵינָיִם - - - ו עֶרֶב וָשַׁחַר, אֵד קָרִיר מִתְרוֹמֵם כְּנוֹשֵׂא כַּפָּיִם. סוֹבֵב אֶת גַּבִּי וְשִׁכְמִי וְנִשְׁעָן בְּפִלּוּג דְּלָיָיִם. בָּאֶחָד סַהַר שֶׁבָּרַח, אִבֵּד אֶת חֶצְיוֹ הַטָּמִיר. בַּשֵּׁנִי עֵץ יָרֹק אַפְלוּלִי מֵנִיד בְּעַנְפֵי הָאָמִיר. וְעָלָיו כְּצִפּוֹר מְפַגְּרָה יוֹמִי הָאַחֲרוֹן חוֹלֵם: עַל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה וְהָיָה, כַּוָּנַת לֵב תְּמוֹלִי הָעוֹמֵם. וָאָרוּץ כֶּאֱלוּל, כְּתִשְׁרֵי, עֲטוּיָה אוֹר כְּמִיהָה אֲדֻמָּה. פָּנַי לִשְׁנַיִם נִגְזָרו, מַחֲצִית מוּל מַחֲצִית עֲגוּמָה. | |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה